תסתובבי, שכחת להוריד את התוית

שוב התקלחתי. ושוב המיתוג והאתר שלי עברו מייקאובר.

ואם פעם היתה מזדחלת בתוכי תחושת פדיחה מסוימת, של – די רוחה,
תפסיקי כל היום להשתנות ולדייק, תשארי עם מה שעשית לפני שנתיים,
זה לא מספיק זמן בשביל ליידע שוב על שינוי והתחדשות, היום אני מבינה ש-וואלה.
אולי אני היפה הרזה והצודקת בסיפור הזה.

כי בעולם שבו כל רבע שעה צצה אפליקציה חדשה שמשנה את היקום,
ומותגים שלא מגיבים להם נשארים מאחור –
השמרנות היא אם כל חטאת.

אז אני גאה ומתרגשת לספר על השינוי היפיפה והמקסים הזה,
שבאלי אגב בטבעיות מתבקשת כל כך,
כמו אח בוגר ובשל יותר למיתוג הקודם, או אחות.

זה התחיל מנתונים טכניים גרידא שרציתי לעדכן –
כמו למשל שאני כבר לא עושה מיתוגים בכלל, אלא רק אתרים,
ומשם זה רק הלך והסלים.
הלוגו התמקצע והתבגר, הפונטים התעדנו והשתנו,
התמונות קיבלו אופי, הסגנון נהיה מדויק יותר,
והמסר המרכזי של האתר כולו
ברור וחד יותר.

השינוי הממש מינורי אבל משמעותי
שהפתיע אותי מאד במשמעות שלו
היה השינוי בגווני השחור והלבן.
נתתי שחור מעט יותר אפרפר,
ולבן טיפה יותר בזי, וההבדל זעזע אותי.
(בקטע טוב, כן?)

ועוד שנקל קטן שלי מהתהליך –
יוצא לי הרבה לעבוד עם יוצרות.
ויש חתך רוחב שמאד מאפיין את רובן –
הפחד מלצאת לא הכי מושלמת, לא הכי יצירתית,
לא הכי טובה.
הפחד לצאת לעולם עם משהו לא פיקס.

ויותר מזה – כאבי בטן אדירים לפני כל שלב בתהליך הזה.
אגב, במקרי קיצון,
כשיש צורך אני שולפת את כישורי הדולה שבי
ונושפת יחד עם הלקוחה, מחזיקה את ידה, וזועקת
'עוד עוד עוד עוד עודדדדדדדדד והנהההההה הראש בחוץ!!
אשכרה זו התחושה.

אני לא מזלזלת בכלל, אגב, בתחושות האלה –
כי עברתי אותן וגרועות מהן במהלך חיי,
אבל אני מנסה להציע כאן הסתכלות חדשה על הנושא הזה,
קלילה יותר, מאפשרת יותר. פחות מלחיצה וקתולית.
עשית משו, שינית? התפתחת?
רק עוד לא בטוחה שזה פיקס?
צאי עם משהו. דיקי תוך כדי תנועה.
תתיחסי לזה כמו לגרסת בטא כזו,
זה פי אלף טוב מאשר להשאיר במגירה
שנים את החלומות הלא מושלמים שלכם.

בעייני – היכולת הזו קריטית בשביל להצליח לעשות משהו. ולהתקדם.

אז אפרופו זה – יס.

האתר החדש בוודאי הרבה יותר טוב מהקודם – ועדין, יש בו חלקים שישתנו ויתעדכנו עם הזמן.

מזמינה אתכם להציץ כאן שוב עוד יום יומיים, חודש חודשיים, ולראות מה התחדש.